מדוע עברתי לקוריאה?

שלום, שמי ליאור גוליאנקה (שמי הקוריאני הוא מון ג'ינלי 문진리). נולדתי וגדלתי בישראל, ובגיל 26 עברתי לקוריאה בידיעה שלא אחזור אחורה. במקום לספר לכם דברים לא מעניינים על עצמי, חשבתי שיהיה לכם אולי מעניין להכיר אותי דרך הסיפור שלי. החל מאיך התאהבתי בקוריאה, איך המחשבות נבנו, מתי ולמה החלטתי לעבור, איך עשיתי את זה, איך היה לעבור בפועל וכו'.

לפני שאתחיל ממש לספר, אגיד דבר אחד: לעבור לקוריאה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי. כל יום כאן הוא ברכה. כל בוקר מחדש אני מודה על הזכות לחיות את החיים כפי שאני באמת רוצה. אני לא יודעת אילו חיים אתם, אלו שקוראים את מילים אלו עכשיו, חיים או רוצים לחיות. אבל אם תקראו את הסיפור שלי ותחליטו לשנות כיוון וללכת למקום טוב יותר, אני מרגישה שעשיתי את חלקי.

מאיפה הכל התחיל?

אני הכרתי את הקייפופ אי שם בשלהי סוף שנת 2010. הסיפור של ההיכרות עצמה לא רלוונטי כרגע, אבל העיקר הוא שלא רק שהתאהבתי בקייפופ, אלא גם לקחתי חלק פעיל מאוד בקהילה של אוהבי הקייפופ בארץ. קרי, במשך לא מעט שנים, קייפופ היה החיים שלי, הדבר שהכי אהבתי לעשות. בדגש על ריקודי קייפופ. התחלתי מללמוד את הריקודים ואהבתי תמיד לרקוד במפגשים, מסיבות, הופעות ותחרויות. אפילו השתתפתי וזכיתי בקייפופ פסטיבל בשנים 2014 (לבד), 2015 (דואט) וב-2017 (הרכב של 4). ועוד מ-2014 התחלתי להעביר שיעורי קייפופ לאלו שרצו בכך, ועשיתי גם שיעורים קבועים בין השנים 2016-2019 תחת השם K-Dance Classes.

בכל אופן, במשך לא מעט שנים יכולתם לראות אותי בכל מה שהיה קשור לקייפופ באותה תקופה (לא שהיה המון, בטוח הרבה פחות ממה שיש היום). אבל בואו נגיד שאז עוד לא חשבתי לעבור לקוריאה. ב-2014 עשיתי טיול לפני צבא עם חברות וכמובן התאהבתי עוד, אבל כשעלתה המחשבה לעבור, התשובה בראש תמיד הייתה "מה, אבל ישראל זה הבית. איך אגור במקום אחר, ועוד כל כך רחוק?"

שינוי כיוון

בין השנים 2018-2020 עשיתי שני דברים: תואר ראשון בניהול וכלכלה (כן, אני יודעת, מה הקשר?) וקורס מדריכי היפ-הופ שבמקביל אליו לימדתי ריקודי קייפופ כפי שציינתי קודם. יכולים לנחש מה אהבתי יותר? חחח

ב-2020 כולנו יודעים מה קרה: הקורונה. אני חושבת שבשבילי היא לא הייתה גורם כמו שהיא הייתה 'הקש ששבר את גב הגמל'. אחרי סמסטר שלם של סבל, החלטתי לא לגשת כלל למבחנים ולפרוש מהתואר אחרי שנתיים. המחשבה שהובילה אותי הייתה "אני רוצה להיות רקדנית".

אבל רגע, איפה קוריאה נכנסת כאן?

כשהעברתי שיעורי קייפופ, הייתה מחשבה אחת ששיגעה אותי: איך אני יכולה לשלב בין היפ הופ לקייפופ בארץ? אני לא יודעת אם עד היום זה ככה, אבל לפחות באותה תקופה, הייתה הבחנה מאוד ברורה בין השניים. יש את רקדני ההיפ הופ שמתמקצעים בז'אנר החל מהבסיס ולומדים טכניקה של סגנונות רבים, לצד רקדני הקייפופ, שלא אכפת להם כל כך מללמוד את הטכניקה בצורה מקצועית, אלא רק ללמוד את הריקודים הרשמיים ולעשות קאברים. לא בדיוק ידעתי איך לשלב בין השניים, וגם לא באמת הייתי טובה כל כך בשיווק כדי להגיע למספיק אנשים נכונים (אחת הסיבות שהפסקתי).

אז אחרי שפרשתי מהתואר, הייתה אמורה להיות לי טיסה לקוריאה בקיץ שהתבטלה. ואז עלתה המחשבה "רגע, עכשיו כשאין את הלו"ז של התואר שמגביל אותי, אני יכולה בעצם לטוס לפחות לשנה, לא?"

לא הרבה אחרי שאמרתי לאמא שלי את הדבר הזה בלי להגיד לה לשבת קודם (סליחה אמא, אוהבת אותך), המחשבה ישר השתנתה ל"רגע, למה בעצם לחזור?" אני אפילו לא יודעת כמה זמן זה לקח ומה היה הטריגר... אני די בטוחה שלא היה אחד. זה קרה כל כך מהר וזה נהיה כל כך ברור מאליו בשנייה שהתחלתי לחשוב ככה, שעד היום אני לא רואה את עצמי אי פעם חושבת אחרת.

איך עשיתי את המעבר?

מהרגע שחשבתי על לעבור לקוריאה לצמיתות, העובדה שזה יקרה נהייתה ברורה יותר ויותר עם כל יום שעבר. פשוט ידעתי שלא משנה מה יקרה, אם אני אצליח להגשים את החלום בריקוד או לא, אני נשארת לגור בקוריאה, כי זה הדבר הנכון לי. אני חושבת שזה לנצח ידהים אותי באיזו ודאות ידעתי שזה הדבר בשבילי עוד הרבה לפני שעברתי לכאן בפועל. הרי לפני כן עשיתי רק טיול קטן לפני צבא של שבועיים וחצי... חוץ מטיול נוסף ליפן (למדתי יפנית שם במשך חודשיים וחצי) שעזר לי לדעת שאני מסוגלת לחיות בחו"ל ובמדינה אסייאתית בלי בעיה, לא באמת היה משהו פיזי, ממשי שיוכיח לי את זה.

אבל אני ידעתי את העובדה הזו בכל רמ"ח איבריי. בבפנוכו של הקישקעס של הנשמה ידעתי. עברו כבר כמה שנים מאז... ואני עדיין יודעת שצדקתי. התחושה הזו כבר לא ממש "מתחזקת" כמו שהיא נהיית לי "מובנת מאליה". לא כי זה מובן מאליו שאני פה וחיה פה, אלא כי ברור לי שלא משנה מה יקרה אני אעשה כמיטב יכולתי להמשיך בדרך הזו. ולמזלי הרב, אני מאוד סומכת על עצמי בנושא. אני יודעת שיש בי את היכולות להתגבר על הכל ולמצוא את הדרכים. אני חושבת שכבר יש לי בערך 5 או 6 תוכניות גיבוי ורעיונות לצעדים העתידיים שלי. חושבת על הכל כדי שלא משנה איזו בעיה תעמוד בדרכי, אני אוכל לעבור אותה ולהמשיך לחיות כאן, ולחיות טוב.

אז בפועל, ידעתי שהדבר שאתחיל ממנו יהיה ללמוד את השפה. בשניה הראשונה שיכולתי, נרשמתי ללימודי קוריאנית (אלו מספקים את הוויזה הראשונית שנקראת D-4, אותה אפשר להאריך עד שנתיים בלי בעיה). התכנית הראשונה הייתה להיות על הוויזה הזאת ואז בשניה הראשונה שיכולה לעבור ל-E-6, שזו ויזת עבודה לאמנים. אבל מהר מאוד אחרי שהגעתי לכאן, הבנתי שזה לא הצעד הנכון לי. זו ויזה מאוד פרוצה, קשה למצוא ספונסרים לגיטימיים ולא רמאים, ועוד יותר קשה אשכרה להתפרנס מהנושא. במיוחד כרקדנית, שכן הוויזה הזו נפוצה יותר לדוגמנים ושחקנים. כבר יכולתי להשיג את הוויזה, אבל זה היה בתנאי ש"ארשם לקורסים"... הבנתי שאני צריכה את התוכנית ארוכת הטווח - למצוא את הדרך להשיג ויזת F (תושבות קבע).

מהרגע שנרשמתי ללימודים באוניברסיטה ועד הרגע שטסתי עברו כ-9 חודשים. היה בזה משהו סמלי, הרגשתי שזה היה כמו הריון שבסופו הייתה "לידה של חלום". אני לא אשכח את התקופה הזו. את הלחץ שהרגשתי, המוטיבציה שהייתה לי כל יום לקדם משהו לקראת המטרה שלי בקוריאה. בין אם זה היה דברים בירוקרטיים, להתאמן על הריקוד שלי או ללמוד קוריאנית. האמת שבאותה תקופה רק התחלתי לראות דרמות קוריאניות (כסוג של "שיעורי בית" לעצמי להתחיל ללמוד את השפה) והתמכרתי קשות. אני זוכרת שבמשך כמעט שנה ראיתי כל יום לפחות פרק דרמה אחד, ואף היו ימים שזה מה שעשיתי כל היום. גם תרגלתי את השפה שלי, וגם הרגשתי קרובה לתרבות הזאת גם כשאני 'עדיין לא שם'.

ואז הגיעה הטיסה... והתחושה הזו כשנחתתי והגעתי לדירה שלי בקוריאה תישאר איתי לעד. עד היום היא לפעמים עולה לי כשאני במצב רוח כלשהו או כשיש איזה ניחוח מסוים באוויר. איך אתאר את זה? "אנחת הרווחה הכי גדולה שלקחתי בחיי". כל הלחץ שהצטבר לי מלהיות בארץ פשוט השתחרר כמו אוויר מבלון. ה-10 למאי 2022 היה היום שחזרתי לנשום, ואני נושמת טוב מאז ועד היום.

אחרי שהגעתי לרמה 4 בלימודי הקוריאנית שלי, הבנתי שאין לי ברירה אלא להירשם לתואר. בכל מקרה כדי לקבל ויזת F אני צריכה תואר, אז עדיף לעשות אותו מוקדם מאשר מאוחר. ישר עשיתי חיפושים איזה תואר ואיפה תואר, והחלטתי להירשם ללימודי בלשנות וספרות קוריאנית באוניברסיטת קונקוק (אותה אוניברסיטה שלמדתי בה את השפה, פשוט התאהבתי באוניברסיטה ובשכונה כמקום למגורים ומאוד רציתי להישאר כאן). למזלי הרב התקבלתי על הניסיון הראשון ומשם עברתי לויזת D-2.

מה הלאה?

ובכן, כפי שאמרתי, העדיפות מספר 1 שלי היא להישאר לגור בקוריאה. לא משנה כמה אדבר על זה ואגיד את זה בצורות שונות, עדיין זה לא יספיק כדי באמת להסביר עד כמה קוריאה מתאימה לי. כמה אני מרגישה כאן טוב. אני מרגישה כאן שייכת. ואני יודעת שקוריאה ממני מוציאה את הגרסה הכי טובה שלי. לא משנה כמה קשה וכמה יש תקופות באמת נוראיות (כי ככה זה החיים), בבסיס אני מאושרת, אני רגועה, אני שמחה וטוב לי. אני באמת מבורכת.

לכן, החלום של הריקוד? אני עדיין אמשיך לרדוף אחריו. אני אמשיך להתאמן בצורה המקצועית ביותר עם המורים הכי טובים פה, אני אמשיך לעשות כל פרויקט שאמצא את דרכי אליו כמו שכבר עשיתי כמה פעמים. אני אמשיך להתאמן בחדר כושר ולהתחזק. תוך כדי שאני עושה את הדברים שאני חייבת כדי להישאר כאן, כמו התואר. אולי יום אחד אעלה על כל הבמות שאני חולמת לעלות עליהן. ואולי לא. אני מאמינה שאני מסוגלת, אבל אני גם מאמינה שיקרה בדיוק מה שצריך. אני אגיע בדיוק לאן שאני צריכה להגיע.

ולמה?

כי אין לי צל של ספק שאני צועדת בדרך הנכונה לי.

לכן אין סיבה להסתכל אחורה.

רק קדימה.